|
|
|
הקדמה |
תקציר
ביולי השנה התארחו שתי ילדות צחות לשון, בנות 11, באולפן של הטלוויזיה
הפלסטינית כדי לדבר על "מצב הילד" והביעו את רצונן העקרוני למות
בשהאדה - מוות למען אללה. בלטה העובדה, שרצונן למות הוצג כיעד של "כל
ילד פלסטיני," המשוכנע שמוות זה עדיף על פני החיים, ללא כל קשר לשיקולים
לאומיים. מטרת החיים שלהם הינה למות בדרך הנכונה: למען אללה.
להלן קטעים מתוך דבריהן:
מנחה: "את דיברת על השהאדה בתור דבר
יפה. לדעתך היא דבר יפה?"
ילדה א': "השהאדה היא דבר יפה מאד מאד. כל בני האדם
מייחלים לשהאדה. מה יכול להיות טוב יותר מאשר להגיע לגן-עדן?"
מנחה: "מה עדיף: שלום עם זכויות מלאות
לעם הפלסטיני, או שהאדה?"”
ילדה א': "שהאדה. אני אקבל את זכותי
אחרי שאהיה לשהידה..."
ילדה ב': "ברור שהשהאדה היא דבר טוב,
כי אנחנו לא רוצים את העולם הזה, אלא את העולם הבא. מה שיועיל לנו זה לא
העולם הזה, אלא העולם הבא... ילדי פלסטין אימצו את הרעיון שזאת שהאדה,
ושמוות בשהאדה הוא דבר טוב מאוד. כל ילד פלסטיני, בוא נגיד בן 12, אומר:
אלוהים, הענק לי שהאדה."
[טלוויזיית הרש"פ, 9/6/02]
מנין נובע הרצון העז של ילדים למות, דבר הנוגד את יצר החיים הבסיסי
של כל אדם? עיון בעולם הפנימי הפלסטיני מגלה שהרש"פ השקיעה מאמצים
אדירים בשנתיים האחרונות לשכנע את הילדים הפלסטינים שאין יעד נשגב יותר
ממוות בקרב: שהאדה. "בקשו את המוות" הוא המסר של הרשות הפלסטינית
לילדיה, המועבר מכיוונים רבים: סרטוני תעמולה לילדים, תכניות תרבות, מערכות
החינוך, מנהיגים פוליטיים ודתיים, ומתוך המשפחה עצמה.
בנובמבר 2000, שישה שבועות לאחר תחילת האלימות, פרסם מכון "מבט
לתקשורת פלסטינית" מחקר אשר תיעד את הסימנים הראשונים למגמה. העיתון
הרשמי שבבעלות הרש"פ, אלחיאת אלג'דידה, דיווח בגאווה על ילדים שנהרגו
ותאר את מותם כמימוש רצונם. על בן 14 נכתב שהוא: "…נענה לקריאת אללה
והשיג את השהאדה אשר ייחל לה ... הוא הגיע לדרגות הנעלות ביותר אצל אללה
[9/11/00]. העיתון דיווח באהדה כי יתר "תלמידי הכיתה נשבעו כי הם
ימשיכו בדרך השהאדה...", והרבה לדווח אודות אכזבתם של ילדים מכך שרק
נפצעו ולא נהרגו. פצוע בן 13 צוטט: "מטרתי אינה להיפצע, אלא
משהו נעלה הרבה יותר: שהאדה" [שם, 8/11/00]. מאז, פרסם המכון מספר
רב של מחקרים וידיעות, אשר תיעדו את התרחבות המגמה והתפתחותה, ואת האמצעים
הרבים בהם משתמשת הרש"פ כדי להציג לילדים את המוות למען אללה כדבר
אידיאלי וכדאי, שמצופה מהם.
תוצאות
הלחצים
לאחרונה אנו עדים לתוצאות הקשות של מאמצי הרש"פ, כגון דבריהן
של בנות ה-11 שצוטטו לעיל וכן סקרי דעת קהל פלסטינים המאשרים את דברי הילדות.
סקרים אלה מדווחים ש-72% עד 80% מהילדים הפלסטינים שואפים למוות למען אללה.
חמור מכך, כבר אירעו מקרים של ילדים בני 14 אשר מימשו את החינוך וההכוונה,
כתבו להוריהם מכתבי פרידה בהם הם מתגאים ברצונם למות, ויצאו לפעולות התאבדות.
יש להדגיש: מכתבי פרידה אלו כללו גם משפטים הקיימים בסרטי התעמולה של הרש"פ,
כגון "אל תבכי עלי אמי", המעידים על קשר ישיר בין התעמולה לבין
התאבדות הילדים.
המחקר
מחקר זה סוקר את הלחצים המופעלים על ילדים פלסטינים לשאוף למוות,
ומציג את השפעתם. למעט אמירות ההורים, כל המסגרות המובאות להלן הן בשליטת
הרש"פ ובהכוונתה.
חלק א':
הרשות הפלסטינית מעודדת ילדים לשהאדה
1.
סרטוני תעמולה לילדים
2.
ספרי הלימוד ובתי ספר
3.
תרבות
4.
הנהגה פוליטית
5.
הורים ו"הרחוב" הפלסטיני
6.
הנהגה דתית
חלק ב':
תוצאות האסטרטגיה של הרשות הפלסטינית
1.
גילאים: 9
- 6 משחקים
משחקי מוות
2.
2. גילאים: 13 - 10 מביעים
רצון למות
3.
גילאים: 17 – 14 יוצאים לעימותים והתקפות במטרה להיהרג
חלק ג': ממצאים ומסקנות
1. סרטוני תעמולה
לילדים
סרטי תעמולה קצרים לילדים, אשר מטרתם לעודד אותם לראות באלימות
ובשהאדה - המוות למען אללה - ערכים אידיאליים וכדאיים, שאף מצופים מהם,
משודרים תדיר בטלוויזיה הפלסטינית, לעיתים עד מספר שעות ביום.
להלן שלוש דוגמאות מתוך מאות.
א. קליפ "מכתב הפרידה": "כמה מתוקה השהאדה" לילדים
קליפ תעמולתי, אשר מטרתו לנטרל את הפחד הטבעי של ילדים מפני המוות
באמצעות תיאור המוות בשהאדה כהרואי וכשליו, שודר בתדירות גבוהה ביותר בשנים
2001-02, לעיתים עד שלוש פעמים ביום. גיבור הקליפ הוא ילד חמוד המשאיר
מכתב פרידה המסביר את בחירתו במוות, ומתאר את המוות כחיובי: "מה מתוקה
השהאדה". להלן קטעים מהמכתב אשר מלותיו מושרות בעת הקרנת תמונות מיומו
האחרון של הילד:
|
"אל תיעצב יקירי/ ואל תבכה על פרידתי הו אבי יקירי/ למען ארצי השהאדה… "מה מתוקה השהאדה כאשר אני מחבק אותך
אדמתי "אהובתי, הו אמי, היקרה לי מכל, תשמחי
על דמי, ואל תבכי עלי…" השורה ממכתבו - "מה מתוקה השהאדה
כאשר אני מחבק אותך”אדמתי" - מושמעת בעת הקרנת תמונה זו של
נפילת הילד ו"חיבוק" האדמה. |
ב. קליפ: "אני השהיד, אימי"
 |
"אני השהיד, אימי, את שמי כתבתי בדמי... התפללתי על הארץ, ונעניתי להבטחה, ואם לא אחזור, אל תבכי, אימי! השמיעי יללת שמחה, השמיעי יללת שמחה,
אימי!... אני השהיד, אימי! את שמי כתבתי בדמי!
בידיכם אבן... הו ארצנו... נשקי את פצעינו! ... אנחנו הר שממקומו לא יזוז, נשבי, רוח הלילה, אני השהיד, אימי! את שמי כתבתי בדמי!"” |
[טלוויזיית הרש"פ, במהלך 2001-2002
החל מ 16/5/01]
ג. מוחמד אלדורה "בואו אחרי" לגן עדן של ילדים
הרש"פ שידרה סרטון מיוחד, בו נראה הילד השהיד המפורסם ביותר,
מוחמד אלדורה, אשר מותו תועד במצלמה, קורא לילדים פלסטינים: "בואו
אחרי" אל גן-עדן. בקליפ, מציג ילד שחקן את חיי אלדורה בגן-עדן כמשחק
בלונה פארק, עם עפיפון, ועל חוף הים. גם פה מטרת התמונות והמילים המרגיעות
היא להסיר פחדים טבעיים של ילד ממוות: "מה נעים ריח השהידים... אני
אלך ללא פחד וללא בכי..."
 |
הסרטון פותח עם כיתוב בולט על גבי
המסך: "אני מנופף לכם לא כדי להיפרד, אלא כדי לומר: בואו אחרי". [על
החתום] "מוחמד אלדורה". |
להלן המילים המלוות את הסרטון:
|
קריין: "מה נעים
ריח השהידים
מה
נעים ריח האדמה,
שמרווה
אותה מפל הדם,
שזורם
מגוף רענן".
הזמרת: "הו אבי, להתראות. להתראות,
אבי.
אני
אלך ללא פחד וללא בכי,
מה
נעים ריח השהידים!
אני
אלך למקומי בשמיים,
מה
נעים ריח השהידים!
אני
אלך, הו אבי, למקומי בשמיים."
מקהלה: "מה נעים ריח השהידים".”
הזמרת: "הו אבי, להתראות. להתראות, אבי". |
2. ספרי לימוד ובתי ספר
ספרי הלימוד של משרד החינוך הפלסטיני מציגים את השהאדה כמוות
אידיאלי. שיר השהיד, לדוגמא, מופיע בארבע שכבות לימוד ומאדיר את השאיפה
למות. המילים "אני רואה את מותי אך אני מחיש אליו את הצעדים"
הן המסר המועבר לילדים. תמונה זו (להלן) של ילד מת, המופיעה לצד השיר בספר
הלימוד שיצא לאור בספטמבר 2001, מציגה את האדם המייחל למוות בשיר כילד.
א. "שיר השהיד" - בארבעה ספרי לימוד
 |
"אשא את נפשי על כף ידי, ואשליך אותה
אל תהומות המוות, ואז, או חיים שישמחו חברים או מוות
שמכעיס את האויבים... בך נשבעתי שאני רואה את מותי, אך אני
מחיש אליו את הצעדים... בך נשבעתי שזה מוות הגברים..."” |
[שפתנו הערבית לכתה ה', עמוד 60,
שפתנו היפה לכתה ו', חלק א', עמוד 47,
שפתנו היפה לכתה ז', חלק א', עמוד 97,
מדריך לשיפור לשון ערבית לכתה י"ב, עמוד 84].
ב. חינוך לשהאדה בספר לימוד
"המוסלמי מקריב את עצמו למען האמונה
שלו ונלחם ג'יהאד למען אללה. הוא לא נרתע מפני שהוא מבין שמועד מותו כבר
נקבע ושמותו כשהיד בשדה הקרב עדיף על פני מוות במיטתו…"
[חינוך איסלאמי לכתה ח', עמ' 176, משרד
החינוך הפלסטיני. הספר מבוסס על ספר ירדני]
ג. מסגרות בתי הספר
להלן אחת מן הדוגמאות - שהובאו בעיתון הרש"פ ללא כל הסתייגות
- למורים המבעים סיפוק מהשהאדה של ילדים:
 |
"...השהיד
ווג'די עלאם אלחטאב [כיתה ט'] נענה לקריאת אללה והשיג את השהאדה
אשר ייחל לה ... הוא הגיע לדרגות הנעלות ביותר אצל אללה. [המורה לספורט של ווג'די מספר]: ...ווג'די
ביקש ממני שיחלקו כנאפה אם יהפוך לשהיד... תלמידי הכתה נשבעו כי
הם ימשיכו בדרך השהאדה עד לשחרור ירושלים..." [אלחיאת אלג'דידה, 9/11/00] |
ד. אקדמיה: "לא אוהבים את החיים"
פרופ' עיסאם סיסאלם, ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטה האסלאמית
בעזה, ומנחה תכנית חינוכית בטלוויזיה: "אללה נותן פיצויים גדולים
למי שמקריב שהידים למען הגבורה והכבוד. אנו לא מפחדים למות, ולא אוהבים
את החיים. אנו אוהבים את הגבורה, הכבוד והיוקרה..."”
3. תרבות
תכניות תרבות רבות כוללות האדרה של השהאדה ושל ההרוגים. שידורי
טלוויזיה רבים כוללים שירה וריקודים מלווים בצילומי אלימות, ומעודדים את
הנכונות למות למען אללה. להלן מספר דוגמאות:
א. שיר הלל לופאא' אידריס, המחבלת המתאבדת
הראשונה
שיר לכבוד ופאא' אידריס, המחבלת המתאבדת הראשונה, שביצעה את הפיגוע
ברחוב יפו בירושלים, הוקלט בהופעה במצרים. השיר מהלל ומשבח את אידריס במילים
"פרח" ו"פעימה של גאווה", ואת מעשה ההתאבדות שלה:
"את בחרת בשהאדה, במוות החיית את הרצון". השיר שודר בטלוויזיה
הפלסטינית שלוש פעמים במשך שבועיים.
|
הזמרת: "אחותי ופאא', אחותי ופאא',
הו
פעימה של גאווה
הו
פרח שהיה על האדמה ועבר לשמיים
אחותי
ופאא'
"אחותי
ופאא', אחותי ופאא',
הו
פעימה של גאווה
הו
פרח שהיה על האדמה ועבר לשמיים
אחותי
ופאא'"... המקהלה: "אללה אכבר הו פלסטין של הערבים
אללה אכבר הו ופאא"’ הזמרת:
"אבל את בחרת בשהאדה, במוות החיית את הרצון"” [טלוויזיית הרש"פ 12/5/02 ובתאריכים
נוספים] |
ב. שיר וריקוד:"אקבל בברכה את נפילתי כשהיד"
שיר זה קורא לילדים לתקוף ישראלים באבנים - "לא תצא בשלום, הו ציוני, מהר הגעש
של אבני ארצי". השיר חוזר על הנכונות למות: "ואף אקבל בברכה
את נפילתי כשהיד!"”
|
"אללה אכבר, הו הקטנים... הרעידו את הקרקע, הרימו אבנים! לא תצא בשלום, הו ציוני, מהר הגעש של אבני ארצי. אתה המטרה לנגד עיני ואף אקבל בברכה את נפילתי כשהיד! אללה אכבר, הו הקטנים!" [טלוויזיית הרש"פ, פעמים רבות
בשנת 2002, מ 24/7/02 ולאחרונה ב-9-10-02] |
4.
הנהגה פוליטית
הקריאה המעודדת ילדים לשהאדה מגיעה במישרין מצמרת ההנהגה הפוליטית.
ערפאת מציג ילדים ששאיפתם העקרונית היא למות בשהאדה כמודל לחיקוי. פארס
עודה, בן 14, נהרג שבוע לאחר שצולם כשהוא מיידה אבן על טנק ישראלי. סיפורו
של עודה התפרסם ברש"פ כסיפור למופת של ילד ששאף לשהאדה. "(ביום
שנהרג) יצא פארס מביתו ובידו רוגטקה, לאחר שהכין לעצמו זר של פרחים, קישט
אותו בתמונתו וכתב בכתב ידו: 'השהיד הגיבור פארס עודה'". [אלחיאת
אלג'דידה, 30.11.00] הוא אמר לאמו: "אל תפחדי, אמא. השהאדה היא מתוקה..."
[אלחיאת אלג'דידה 3/2/01]. יאסר ערפאת אימץ את פארס עודה כמודל לחיקוי.
בפגישה עם ילדים במחנה קיץ הוא הילל את מעשהו של עודה, ואף כינה את הנוער
שנפגש עמו "עמיתיו של פארס עודה". בראיון לטלוויזיה הוא ציין
את מעשה ההתאבדות של עודה כמסר שלו לכל ילד פלסטיני, הואיל וילדים הרוגים
הם מסר חשוב להציגו בפני העולם.
א. ערפאת: הצגת ילדים הרוגים לעולם היא חיובית
שאלה: "אדוני הנשיא, מהו המסר שאתה רוצה להעביר לעם הפלסטיני
בכלל, ולילדי פלסטין בפרט?"
ערפאת: "…הילד שמחזיק באבן מול הטנק, האין זה המסר הגדול
ביותר לעולם, בהפיכתו של הגיבור הזה לשהיד? אנו גאים בהם!" [טלוויזיית הרש"פ,
15/01/2002]
ב. ערפאת לילדים: אתם "עמיתיו" של פארס עודה. הילדים: "לירושלים,
צועדים,
מיליוני
שהידים"”
 |
קריין חדשות: "הנשיא אמר אתמול בדבריו לילדים וילדות אלו
[ממחנות הקיץ], שהשהיד פארס עודה וכל השהידים של עמנו מהווים את
הכוח השורשי, והמנצח בעזרת אללה..."” ערפאת לילדים: "...הו ילדי פלסטין! עמיתיו, אחיו ואחיותיו
של פארס עודה [ילד הרוג בן 14]. עמיתיו של גיבור זה מייצגים כוח
זה, הטמון, האדיר והשורשי, והוא ינצח בעזרת אללה... יחד עד ירושלים!
יחד עד ירושלים!" |
הילדים צועקים: "לירושלים, צועדים, מיליוני שהידים" [טלוויזיית הרש"פ, 18/8/02]
ג. תנועת הפת"ח של ערפאת מוציאה ילדות לכיכרות להלל מחבלת
מתאבדת בעצרת של הפת"ח ילדות קבלו פוסטרים של המחבלת המתאבדת הראשונה,
ופאא' אידריס. הפוסטרים תיארו אותה "השהידה הגיבורה".
טקסט הפוסטר:
 |
"תנועת הפת"ח... מספידים בגאווה
את השהידה הגיבורה שלהם, בת מחנה הפליטים אלאמערי, השהידה ופאא' אידריס."
[אלאיאם, 1/02/02] |
5.
הורים ו"הרחוב" הפלסטיני
במטרה להציג את עידוד השהאדה כתופעה רחבה ואף עממית, התקשורת
הפלסטינית מבליטה הורים אשר מברכים על מות ילדיהם ואף מביעים סיפוק ושמחה.
כמו כן, מבליטים את דבריהם של אנשים אלמונים אשר מופעים בטלוויזיה כמדגם
מייצג של "הרחוב" הפלסטיני. להלן מספר דוגמאות:
א. אמו של הרוג ו"הרחוב" מביעים שביעות רצונם על השהאדה:
|
|
אם השהיד: "השבח לאל, ריבון העולמים.
אני מרימה את ראשי, ולי הכבוד ולי הגאווה: יש לי בן שהיד. ולא רק
בני שהיד. כל השהידים הם בני, והשבח לאל, ריבון העולמים… והשבח לאל,
לי הכבוד ולי הגאווה." איש ברחוב: "זו שמחה לכולנו ש[הם]
הפכו לשהידים. הם נענו לקריאת המולדת. רחמיו של אללה יהיו על כולם.
הם שהידים אצל אללה. במעמד ובדרגות הנעלים ביותר".
איש ברחוב: "השבח לאללה ריבון
העולמים, שקיבלנו את השהאדה. אנו עם האוהב את השהאדה ואוהב להגן
על מולדתנו..."” |
[טלוויזיית הרש"פ 24/9/02]
ב. השהאדה: מתנת יום האם
אמו של השהיד עבאס אלעוויווי: "המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי
השנה ביום האם הזה היא נפילתו כשהיד של עבאס. אמו של השהיד מניב שאור,
אומרת לאמהות השהידים, ביום האם: "חג מבורך ושהאדה מבורכת."
[אלחיאת אלג'דידה, 21/3/01]
ג. אם מעודדת ילדיה לשהאדה
"היא
[אום איאד] לא מתעניינת בשום דבר פרט לעידוד בניה להקריב וליפול כשהידים
למען אדמת פלסטין…"
[אלאיאם, 1/11/00]
ד."השבח לאל. אני הולדתי
גיבורים"”-
אמם של שני ילדים
שנהרגו.’’
"לאחר
שפאטמה הקריאה משפט זה, ניכרו על פניה גאווה וכבוד לנוכח מה שהקריבו בניה,
ומה שהקריבה היא עצמה. לאחר מכן אמרה: השבח לאל, אני הולדתי גיבורים…".
[(קול הנשים), מוסף של אלאיאם, 28/2/02]
ה. אם שולחת את בנה להיהרג - אל מול עדשת המצלמה
להלן תיאור פרידה של אם מבנה המחבל לפני צאתו במטרה להרוג ישראלים
ולהיהרג. בפיגוע הוא רצח חמישה נערים ישראלים בעצמונה. בראיון עמה לאחר
הרצח היא הסבירה את מניעיה לשליחת בנה למות.
|
|
קריינית: "בגעגועיה החמים של אם, חיבקה אותו אימו ארוכות
בפרידה, ונישקה אותו בפעם האחרונה לפני פרידתם הסופית, וציוותה עליו
לא לחזור אליה אלא כשהיד..." ראיון עם האם לאחר הפיגוע, לאחר מות בנה: האם: "אני נותנת את בני לג'האד למען אללה. זאת חובתנו הדתית.
אם הייתי מרחמת עליו או נותנת לו לחזור בו זה יהיה לא צודק, זאת
הייתה טעות. אני לא רוצה ללכת לפי תחושותי, תחושותיה של אם. הנחתי
אותן בצד למען משהו חשוב יותר, למרות שזה קשור לתחושת האמהות. למה?
כיוון שאני אוהבת את בני, ורוצה לבחור עבורו את הטוב ביותר."” |
6. הנהגה דתית
באסלאם לא רק תחום הפולחן מצוי בסמכותם של מנהיגי הדת, אלא גם
הפעילות הצבאית והחברתית. אנשי ההנהגה הדתית מדרבנים את הפלסטינים בשיעורי
הדת ובדרשות בטלוויזיה לרצוח יהודים ולפגוע בהם בפיגועי התאבדות, כדי להשיג
את התואר "שהיד".הם מציגים את הרצון למות למען אללה כחובתו של
כל מוסלמי, ואף מזכירים בתכיפות גבוהה ילדים בדרשותיהם. גם פסקי הלכה קבעו,
כי מחובתם של ילדים להשתתף בפעילות זו. להלן מספר דוגמאות:
א. חובת הג'האד והשהאדה על ילדים - פסק הלכה מאיש דת בכיר.
ראיון עם השיח' חאמד אלביתאוי , ראש אגודת חכמי הדעת של פלסטין
ודרשן במסגד אלאקצא:
שאלה: "האם מותרת השתתפות ילדים
בפעולות אסתשהאדיות [שואף מות למען אללה?]
השיח' אלביתאוי: "חכמי הדת אומרים:
שייצאו [לג'האד] הגברים והנשים, ואפילו הילדים. ובזמן הנביא [מוחמד] עליו
השלום, הוכח שילדים, שלא הגיעו לבגרות, השתתפו בג'האד. …לנו בפלסטין יש
אהבה רבה לג'האד ולשהאדה, דבר שגרם לילדים רבים להתחרות זה בזה בביצוע
פעולות ג'האד ואסתשהאד [שואף מות למען אללה"...]
שאלה: "מהי חובת הציות להורים
במקרה שהם עומדים על כך שהבן לא ישתתף בהתנגדות לאויב?"”
השיח' אלביתאוי: "... אם האויב
כובש חלק מארץ המוסלמים , הג'האד הופך לחובה אישית על כל מוסלמי ומוסלמית…
וכפי שהנביא אמר: 'אין לציית לנברא [ההורה המתנגד] ולהמרות דברו של הבורא
[הדורש ג'האד]' עיקרו של דבר הוא שבן זה, ואחרים כדוגמתו, ישתתפו בג'האד
נגד האויב."
ב.המוסלמי נוצר כדי שימות למען אללה
|
"המאמין
נברא כדי להכיר את ריבונו וכדי לקיים את האיסלאם... להיות שהיד או
לרצות להיות שהיד. אם המאמין אינו מייחל לשהאדה הרי שהוא ימות מוות
של ג'אהליה [התקופה הקדם-אסלאמית]. אין לנו מנוס מלייחל לשהאדה ולבקשה
מאללה ואם נבקש אותה באמת אללה יעניק לנו את גמולה גם אם
נמות במיטה... [אללה] יצר בלבבות הנוער את האהבה לג'יהאד והאהבה
לשהאדה והנוער שלנו הפכו לפצצות שמתפוצצים בקרבם השכם והערב." [השייח' אחמד עבד אלראזק, טלוויזיית
הרש"פ, 22/3/2002] |
ג. דרשן מחייב פיגועי התאבדות של ילדים
"בוז
למי שלא מחנך ילדיו חינוך ג'יהאדי... הברכה למי ששם חגורת נפץ על עצמו
או על בניו ונכנס לעומק היהודים ואמר: אללה אכבר..."”
[ד"ר מוחמד אבראהים מאדי, טלוויזיית הרש"פ, 3/8/01]
ד. חינוך בני 14 לפיגועי התאבדות
|
|
"נער אחד שאל אותי: 'הו שייח', אני בן 14. נשארו לי עוד 4 שנים ואז אפוצץ את עצמי בקרב אויבי האל, אפוצץ
את עצמי בקרב היהודים'. אמרתי לו: 'הו בני הקטן, שאללה יזכה אותך בשהאדה, ויזכה אותי בשהאדה!' כל כלי הנשק צריכים להיות מכוונים אל היהודים, אל אויבי אללה, האומה המקוללת בקוראן, שהקוראן מתאר אותם כקופים וחזירים, עובדי העגל ועובדי האלילים. שישליט אללה את המוסלמי
על היהודי. נפוצץ אותם בחדרה, ונפוצץ אותם בתל אביב, ובנתניה, בכך שאללה ישליט אותנו על האספסוף הזה, נילחם בהם ונשלוט עליהם, עד שיסתתר היהודי מאחורי העצים והאבנים ויאמרו האבן והעץ: מוסלמי, עבד האל, הנה יהודי מאחורי, הרוג אותו... ניכנס לירושלים ככובשים, וליפו ככובשים, ולחיפה ככובשים, ולאשקלון כובשים... אנו מברכים את כל מי שחינך את
בניו בחינוך לג'יהאד לשהאדה..." [ד"ר מוחמד אבראהים מאדי, טלוויזיית
הרש"פ, 3/8/01] |
חלק ב:
תוצאות האסטרטגיה
של הרשות הפלסטינית
מסקרי דעת קהל עולה, כי 72% עד 80% מהילדים הפלסטינים שואפים
למוות למען אללה. במשחקים ובשיחות, השאיפה למוות למען אללה היא מרכיב חשוב
ומרכזי בחיי הילד הפלסטיני. חמור מכך, נערה בת 17 כבר פעלה בעקבות החינוך,
ופוצצה את עצמה במרכול בקרית היובל בירושלים בפיגוע התאבדות. וכבר אירעו
מקרים של ילדים בני 14 אשר כתבו להוריהם מכתבי פרידה בהם הם מתגאים ברצונם
למות ויצאו לפעולות התאבדות. להלן מספר דוגמאות לפי גיל הילדים.
כבר בגיל רך, הילדים אימצו את רעיון השאיפה לשהאדה והדבר מתבטא
בכך שהם משחקים ב"הלוויות של שהידים". מעניין הוויכוח בין הילדים
- מי יזכה לשחק את דמות ההרוג. "אני צעיר יותר ממך, אני זה שימות!"
אומר ילד בן 6. ברור שכבר בגיל זה הוא הפנים את המסר שהתפקיד המכובד הוא
להיות שהיד.
להלן תיאור המשחק :
ילדים משחקים משחק השהיד [טלוויזיית הרש"פ, 1/7/02]
|
"נדא, ילדה בת שבע אומרת לחבריה: 'בואו
נשחק במשחק השהיד'. הילדים מחפשים סדין ישן שאותו הם פורסים על האדמה,
ולאחר מכן מתווכחים מי מהם ישחק את דמותו של השהיד. פאיז, בן ה-6,
אומר לחברו: 'אתה היית שהיד אתמול, היום תורי. אני צעיר יותר ממך,
אני זה שימות'. לאחר מכן הוא משתטח על הסדין. נדא, משחקת בתפקיד
'אם השהיד' והיא בוכה וצורחת בזמן ששאר הילדים נושאים את פאיז, העטוף
בתוך מיטת המתים שלו. הילדים הולכים וצועקים: 'אללה אכבר, פתחו את
הדרך לשהיד', בהניפם רובי קלצ'ניקוב מפלסטיק." [אלחיאת אלג'דידה, 26/12/01]
|
גיל 10 עד 13: מביעים רצון למות
א. בנות 11: שהאדה עדיפה על שלום
ביולי השנה התארחו שתי ילדות צחות לשון, בנות 11, באולפן של הטלוויזיה
הפלסטינית כדי לדבר על "מצב הילד" והביעו את רצונן העקרוני למות
בשהאדה - מוות למען אללה. בלטה העובדה, שרצונן למות הוצג כיעד של "כל
ילד פלסטיני", המשוכנע שמוות זה עדיף על פני החיים, ללא כל קשר לשיקולים
לאומיים. חמורה במיוחד דחיית כל חיי העולם הזה כחסרי משמעות, לעומת המוות
הנכון. להלן קטעים מתוך דבריהן:
מנחה: "את דיברת על השהאדה בתור דבר יפה. לדעתך היא דבר
יפה?"”
ולאא': "השהאדה היא דבר יפה מאד מא